כותב המאמר: שמואל קרמרמן
כבר בתחילת הדברים מספרת תורת הקבלה כי באלוהים עלה "רצון פשוט" לברוא והוא הגורם הקדמוני הראשוני להתחוללות הבריאה. גם אם תפיסת האדם מוגבלת בהבנת המשמעות המלאה של המושג "הרצון הפשוט" בהקשרו הרוחני, כפי שתורת קבלה מתכוונת אליו, ניתן לנסות ולהסביר את חשיבותו וערכו לפי דרך התעוררות הרצון באדם ואופן השפעתו על התנהגות האדם שפועל כדי "לרצות את הרצון".
הפסיכולוגיה המסורתית מתייחסת אל המושג "רצון" בהקשר של "תחושת המחסור". לפי מודלים פסיכולוגים, הרצון מתעורר עקב הצורך להקטין ואף להכחיד את מצב המחסור. צורך זה מסביר את המניעים להתנהגותו של "בעל המחסור" והאופן שבו הרצון מכוון את החשיבה ואת ההתנהגות לפעול על מנת להגיע לידי "השבעת המחסור". נבחין בין כמה סוגי "מחסור":
1. מחסור קיומי - הווצרות של חוסר במשהו שהינו חיוני לקיום גורם להתעוררות של רצון לבטל את תחושת המחסור ולהגיע לידי השבעה. "החוסר" מתבטא תחושות כמו: מחנק, רעב, צמא, המנעות/בריחה מכאב, וכו'. מחסורים כאלו ואחרים מהווים באופן מיידי או דחוי סכנה לקיום. לכן מתעורר "רצון" עז, שברוב המקרים אף אינו ניתן לריסון, להתגבר על המחסור ולפיכך ההתנהגות "בעל המחסור" נעשית מכוונת לקראת הפחתה של רמת המחסור ולהשבעתו.
2. מחסור נפשי - המחסור שאינו קשור ישירות לקיום האדם אך משפיע על התפתחותו וסיכויי הסתגלותו לסביבה לטווח הקרוב. הכוונה היא למחסור בתחום הרגשי-הפנימי שמעורר רצון לסלקו או להשביעו. כגון: תגובה לגירויים פנימיים כמו כאב או עונג. הצורך בגירויים חיצוניים: ראיה, שמיעה, ריח טעם מישוש, וכו'. ישנם גם צרכים מופשטים יותר כמו: קרבה חברתית. אהבה, לטפל/להגן על הצאצאים וכו'. גם כאן, חוסר או עודף (כמו בכאב) מביא לידי התעוררות רצון שמכוון את "בעל המחסור" לפעילות מגמתית כדי להגיע לסיפוק ולרגיעה.
3. מחסור רוחני - אם בשני סוגי המחסור, הקיומי והנפשי, ההתייחסות הינה לזמן הווה או לטווח הקרוב, המחסור הרוחני מתייחס לטווח הרחוק ומתמקד בחיפוש אחר המשמעות של קיום האדם וזיהוי תכליתו במהלך חייו. מחסור רוחני אינו מחויב המציאות, אינו קורה לכל אחד באותה העוצמה והופעתו מותניית באופיו, סביבתו ותולדותיו של האדם. לא כל אדם חש ב-"מחסור רוחני" ויש רבים שמרגישים טוב וחיים בשלווה, ללא תחושה, שמשהו חסר מהבחינה הרוחנית. "מחסור רוחני" מתגלה באופן שכלי, רגשי ונפשי בשני מקרים קיצוניים וקוטביים:
1. מצב "שפל" -האדם מצוי בתחושת דכדוך או דיכאון, עובר מסכת סבל והתענות ממושכת או עומד בפני התלבטות אישית ומתקשה לצאת ממנה. הוא חש שחסרות לו תשובות שבמהותן עוסקות ברומו של עולם, כמו: "מדוע דווקא אני?", " מה עשיתי שכך קורה לי?", " מה המשמעות של חיי?" "האם יש אלוהים?", "מה יקרה לי לאחר מותי?", וכו'.
2. מצב "שפר" - האדם מרגיש שגורלו היטיב עמו במיוחד בכך שלא חסר לו מאומה והוא מאושר מאד. אלא שגם אז עולות השאלות שבמהותן קשורות לרומו של עולם ודומות מאד לאלו של האחרים: "מדוע דווקא אני?" , איך זכיתי שכך קורה לי", "האם זהו המזל או שיש יד אלוהים בדבר?", "מהי התכלית לכל העושר והאושר שנפלו בחלקי", וכן הלאה.
במצבים של "מחסור רוחני" האדם חש בצורך להפחית את המחסור ומתעורר בו הרצון לחשוב לפעול על מנת לקבל תשובות. ואז הוא נוקט בדרכים שונות כמו: תפילה, הסתגפות, לימוד, שינוי אורח חיים, פעילות תורמת או נדבנית, הקמת פרויקטים לטובת החברה, מעורבות לשיפור האיכות, וכו'.
המושג "רצון" קיים בבני האדם שהם בעלי מודעות וייתכן שגם בחיות. הוא משמש מרכיב בעל משמעות עליונה בהכוונה ובעיצוב תחושות, רגשות, מחשבות, ההתנהגות ותפיסת העולם של "בעל הרצון".
הקושי שעולה מכאן הינו: האם גם הרצון שעולה בפני הבורא הוא תוצאה של מחסור? הייתכן כי לבורא הכל-יכול חסר משהו? כאן מצוי ההבדל שבין יחוס הרצון באדם לבין יחוסו אל הבורא. תורת הקבלה מורה כי גם אם לגבי הבורא איננו יכולים לדעת מאומה, אין אנו יכולים ליחס אליו תכונה של מחסור, ובודאי שלא לפי סיבות שהועלו מקודם. הרצון שעולה בבורא הינו מסוג של רצון לגלות מתוכו "משהו" שהינו חבוי ונסתר על מנת לאפשר מציאות חדשה. הסיבות לכך הן רצונו לגלות ולהביא לידי ביטוי את יכולת הנתינה של השפע שבו, אך אין מי יקבל את הטוב האלוהי, ורצונו שתהא מודעות לקיומו ולנפלאותיו ומתוך כך תיווצר הזכאות לקבלת השפע האלוהי שיש ברצון הבורא לתת. הבעיה היא, שאין מי שיהא קיים ואף מודע אל הבורא, מה גם שאין רצון לקבלה מול רצון הבורא לנתינה. כלומר, המחסור אינו אצל הבורא אלא מתוך מה שקיים ממנו ושואף לבוא לידי התגלות. ועל כן, מתוך מה שחבוי באלוהות מתגלה בפני הבורא אותו "רצון פשוט" שעונה על הצורך בהתגלות ובגילוי של מציאות חדשה שהיא הבריאה ושתכליתה להביא את הנבראים - בני האדם - לידי מודעות אל הבורא ולרצון לקבל ממנו שפע.
המחסורים מהסוג של קיומי, נפשי ורוחני מקושרים אל הרצון האלוהי אך בדרך של מחסור, שמלמדת את הנבראים כיצד להגיע להשבעת הרצון ומתוך כך גם למילוי אחר הרצון הפשוט של הבורא. וזו היא בעצם כוונת הלימוד של תורת הקבלה.
מהי המשמעות של המונח "פשוט" בהקשרו אל "הרצון הפשוט" ?
הפרשנות הקבלית למושג "פשוט" היא של משהו שמבחינת החומר שבו והצורה שבה הוא מתגלה הוא יסודי, בסיסי, קמאי, תחילי, ראשוני שאינו מורכב מחלקים נוספים, שאין בו יחסים מסובכים. פשוט עד כדי כך שבמהותו הינו עשוי באופן שלם, אחיד וללא שום תבניות נסתרות שיש לחשוף אותם.
יחד עם זאת, אין הכוונה למשהו שהינו פשוט מבחינת המהות. ייתכן מאד ש-"הפשוט" הינו קשה להבנה ביותר, דווקא משום פשטותו, ומעצם הפליאה, כיצד ממשהו פשוט שכזה מתגלים מופעים רבים ומגוונים כל כך של חומרים וצורות. המושג "פשוט" אינו עונה על שאלות של הבנה ותובנה כמו: "מדוע" "איך" "כיצד", "למה דווקא כך ולא אחרת", "מהו ההופכי של...", למה דווקא כעת" וכו'.
התיאור כ-"פשוט" מכוון להתגלות של משהו, הן מתוך עצמו והן מתוך הפעולות שהוא גורם להם, למשל, אנו יודעים שהאדם אחר רעב או רוצה לאכול מתוך כך שהוא אומר זאת או שעושה פעולות של הגעה למזון או לשתיה. אך לא היינו מודעים לקיומו של הרצון לולא היינו חווים זאת בעצמו. לא כל שכן שאיננו יודעים להגדיר מהי מהות "הרצון" כעומד בפני עצמו ולא כנסמך על "רצון לאכול", "רצון לישון", "רצון ללמוד", "רצון להתעשר", וכו'.
מכאן שהתיאור "פשוט" הינו במובן של יסודי שאין ממנו והלאה שום דבר. אך הכוונה אל המופע או הצורה של הרצון ולא על הסיבות שמביאות אותו לידי התגלות בדרך שמתגלה.
על כן, מעצם עליית "רצונו הפשוט" אצל הבורא אנו למדים על התגלות הרצון בפני הבורא כדברי האמרה "כשעלה הרצון מלפניו". עם זאת, אין לנו כל מושג על הסיבות להתגלות הרצון, זולת אלו שמספרת לנו תורת הקבלה. אך גם בהן אין כדי לתת מענה לשאלה "מדוע דווקא רצון זה ולא אחר" או: "מדוע דווקא סיבות אלו ולא אחרות". על כך נאמר: "נסתרות דרכי האל". כהמחשה לעוצמתו של "רצון פשוט" נביא את הדוגמא הבאה:
נדמה אדם שנקלע לסערה עזה, ראשו שקוע מתחת למים והוא מתחיל לטבוע. מה קורה אז? מכיוון שהאדם מרגיש כי חסר לו אוויר ותחושת החנק מתגברת, כל מחשבותיו, מעשיו והתנהגותו מכוונים ע"י רצון אחד בלבד - שאינו מצריך הסבר, שכנוע או נימוק - לקבל אוויר לנשימה.
זה מה שקרוי "רצון פשוט" - רצון בעל עוצמה אדירה שאין למעלה ממנו. רצון שהוא כולו מכוון למטרה אחת ויחידה. רצון שאין בו תנאים, דרגות, התניות או מגבלות. רצון ממוקד שכל מה שבו גלוי וברור ואין צורך לפרש אותו. "הרצון הפשוט" שממלא את כל הישות בעוצמה אדירה ותובע בנחרצות את מימושו.
"הרצון הפשוט" שעלה בבורא מובן לנו דרך האנלוגיה אל "הרצון הפשוט" שקיים בבני האדם. למשל, רצונו "הפשוט" של התינוק הוא לחיות. כל פעילות הנולד מכוונת אך ורק כדי לקיים רצון אחד ופשוט זה. אולם כל שאנו מתפתחים וגדלים רצונותינו מתרבים, "הרצון הפשוט" נעלם ובמקומו מעוררים רצונות מגוונים בדרגות עוצמה שונות שאותם אנו צריכים להסביר, ואף לשכנע את עצמנו ואת האחרים.
אסכולות מדעיות שונות עוסקות בחקר ובפיתוח טכניקות שמטרתן להגביר את הרצון לשיפור עצמי "העצמת האני" ושמכונות בשמות כמו: "חשיבה חיובית", "חשיבה יוצרת" "מדיטציה", "השאה (סוגסטיה) עצמית", "היפנוזה עצמית" "לידה מחדש" "גשטאלט" וכו'. כל זאת כדי לנסות וללמד כיצד להפעיל "רצון פשוט" רב העוצמה שבעזרתו יוכל האדם להגיע להישגים ולהגשים מטרות אישיות.
הקושי העצום לעורר בתוכנו את הרצון הפשוט מלמד, עד כמה "הרצון הפשוט" הינו מרכיב יסודי וחשוב בקביעת יעדים ומטרות במהלך חיינו ועד כמה אנו רחוקים מלדעת כיצד להפעילו לטובתנו.
